אילת מטיילת


 בשני משפטים: א. ציורים מקסימים כרגיל אצל רינת הופר. ב. סיפור חמוד, אבל עם מסר בעייתי.
תקציר העלילה: מדובר בילדה ג'ינג'ית חמודה בשם אילת, שמטיילת לה ובכל פעם פוגשת בעל חיים אחר, שמבקש ממנה טרמפ. אילת מסכימה לכולם (כולל לג'ירף), ו "כמה נפלא!". בסופו של דבר מגיעה אילת הביתה, שם אמא שלה מתפעלת, ומזמינה את כולם לאכול עוגיות ולשתות מיץ תפוחים בבית.


האיורים יפים, כאמור. הספר כתוב בשפה פשוטה במיוחד, עם חריזה ומשקל לא עקביים:


צועדת לה אילת

שמחה וצוהלת

פתאום היא פוגשת

חיה קטנה בדשא

מי שם פוסעת חרישית?

חיפושית!


אין ממש התפתחויות בעלילה בספר הזה, וגם אין בו מתח רב (מלבד השאלה "האם אילת תצליח להגיע הביתה או שהג'ירף שעל אפה יסתיר לה את הנוף והיא תיתקל בעץ?"). אחד הצדדים היפים בספר, הוא שבכל פעם שאילת מתקרבת לחיה חדשה, יש רמז חזותי (זנב הכלב) ו/או מילולי, "קול נובח הב-הב-הב!, מי זה, מי זה השובב?" שמאפשר לקבל את תגובת הילד לפני הפיכת הדף, ובכך להפוך את חווית הסיפור למשחקית. כמו שעולה מהדוגמה שהבאתי, מדובר ברמזים עבים במיוחד, שיכולים לאתגר ילד בן שנתיים ולא הרבה יותר. החשיפה לתמונות ושמות של מספר רב של חיות אף היא יתרון לילד בגיל הזה, ובחזרתיות של הסיפור יש קסם מסוים.


הנקודה החלשה בספר היא המסר הערכי שלו .

מסר ערכי גלוי: הספר נוגע בנושא שמעניין אותי כחוקר התפתחות ילדים וכמובן גם הורים רבים  התנהגות אלטרואיסטית ופרו-חברתית של ילדים. אילת מובאת כדוגמה לדמות אלטרואיסטית שעוזרת לכל החיות, וזה לכאורה המסר של הספר (למרות שאיני בטוח שזו כוונתה המקורית של המחברת).

מסר ערכי סמוי: אילת לוקחת את כולם, אבל את כולם, על עצמה. בלי להתחשב ביכולות ובצרכים שלה. לי זה הזכיר שני ספרים שונים לחלוטין, של הצמד דונלדסון-שפלר, שכתבו גם את "טרופותי". הסיפור של "אילת מטיילת" זהה כמעט לחלוטין לזה של "הענק הגנדרן ביותר" (אינני בטוח איזה מהספרים יצא קודם). אמנם הענק לא בהכרח מרכיב עליו את הזולת (מה שדווקא היה אפשרי מבחינת גדלו) אך הוא מקבל שוב ושוב בקשות מבעלי חיים מוכי גורל וחולק עמם את בגדיו היפים, עד שלא נשאר לו הרבה לעצמו. המסר הערכי הזה, של לוותר עד הסוף על מה שחשוב ורצוי לך עבור הזולת, הוא בעייתי. אמנם נכון, אנו רוצים לחנך לעזרה לזולת, אך אין הכוונה לחנך למחיקה מוחלטת של המטרות והשאיפות של הילד עצמו. מה היה קורה אם אילת היתה מודה לג'ירף אך מודיעה לו שאינה יכולה לקחת אותו, ובמקום זה מציעה לו להתלוות אליה למיץ ועוגיות?

מחיקת העצמי מבחינה פסיכולוגית אינה דבר חיובי. למשל, במחקר שנערך בארץ מצא ד"ר איתן בכר כי ילדות אנורקטיות (שמחלתן קשורה לדימוי גוף בעייתי) נטו יותר לשים את טובת הזולת לפני טובתן שלהן, בהשוואה לילדות אחרות. כשאנו קוראים ספר לילד אנו צריכים להיות מודעים שהוא מעבד את הטקסט בעוד רבדים, מורכבים יותר מאלה של הטקסט הפשוט.

אולי זה ייראה לחלק מהקוראים שאני מגזים, והרי זה בסך הכל סיפור תמים ומקסים על ילדה שעוזרת לכולם? כשאנו קוראים ספר לילד אנו צריכים להיות מודעים שהוא מעבד את הטקסט בעוד רבדים, מורכבים יותר מאלה של הטקסט הפשוט. הסופרת מספקת לנו רמזים על אי-שביעות רצונה של אילת עצמה, למרות שכל הזמן נאמר "כמה נפלא!". אחרי החיה השלישית, אילת "קצת מבולבלת"; אחרי הרביעית (הכלב) היא כבר מצויירת צועדת כשלשונה משורבבת מחוץ לפה, להראות את המאמץ הרב; אז מצטרף הצב ואילת בכל זאת "לא מתעצלת" וכשהגי'רף מצטרף היא "כמעט נופלת", והדרך פתאום "ארוכה ומפותלת". אכן, כמה נפלא!

בואו נשווה את אילת והענק למכשפה הנהדרת ב"טרמפ על מטאטא" של דונלדסון ושפלר. המכשפה גם היא אוספת (על המטאטא!) חיה אחר חיה. כולם מצטרפים לאחר שביקשו את רשותה ולאחר שסייעו לה למצוא את חפציה, אך היא לא מתנה במאומה את העליה על המטאטא. ובהמשך הסיפור, החיות גומלות למכשפה טובה בכך שיחד הן מגרשות את הדרקון הנורא. הפרו-חברתיות של המכשפה בנויה על שיתוף ועזרה הדדית.

בקיצור: אפשר לספר לקטנטנים אבל לספר להם גם את "טרמפ על המטאטא"...

 

מאמרים בנושא

היחסים בזוג התאומים שלי