אליעזר והגזר


בשני משפטים: א. חד-גדיא שלא נס ליחו.  ב. הפעוטות רוצים, רוצים לשמוע מעשה בגזר...
תקציר העלילה: קיפניס ככל הנראה התבסס על סיפור עממי בכותבו את הסיפור המקסים הזה, על גזר עצום מימדים שסבא אליעזר לא מצליח להוציא מהאדמה, ושמתעקש להשאר באדמה גם כשמצטרפים הסבתא, אביגיל, הכלב והחתול. רק כשהעכבר מגיע גם הוא, יוצא הגזר סופסוף, ומספק ארוחה לכל השכנים.

הספר מאויר היטב, וכתוב בשפה מליצית מעט, אך תוך שמירה על מקצב מהיר ודינאמי. כמו בספרים טובים אחרים עבור הגיל שבערך בין שנתיים לשש (מעשה בחמישה בלונים, דירה להשכיר), יש  חזרתיות של הטקסט בשינויים קלים, שעוזרת לילדים להקשיב לסיפור.

משוך בגזר, משוך בגזר, אין כמוהו גזר,
משוך ימינה, משוך שמאלה, לא יזוז הגזר!

את הקטע הזה, שחוזר כמעט בכל עמוד, ניתן לקרוא תוך כדי שיחזור תנועות המשיכה ימינה ושמאלה, דבר שמחבר את הילד עוד יותר אל הסיפור. והמשיכה האחרונה, שלאחריה נופלים כולם לאחור, יכולה לספק רגעים של צחוק עם הקטנטנים.

מסר ערכי: לכאורה הסיפור הזה מתמקד בסיטואציה משעשעת של גזר דמיוני בגודלו. למעשה, הסיפור מספק מסרים ערכיים חיוביים וברורים, אם כי הוא עושה זאת בצורה לא-מטיפה כך שהלמידה של הילד יכולה להיעשות בטבעיות ובהנאה. אחד המסרים הבולטים נוגע בזהותו של מי שהצליח בסופו של דבר לחלץ את הגזר  העכבר. היצור הקטן הזה משמש לעתים קרובות בסיפורי ילדים כסמל לעורמה אך לא פחות מכך לקטן וחלש שמצליח נגד כל הסיכויים, כמו במשל על האריה והעכבר (את הצירוף של שתי התכונות הללו ניתן לראות ב"טרופותי", אך גם ב"טום וג'רי" ואפילו אצל מיקי מאוס). המסר הוא שגם לקטן ולחלש יש חשיבות, וגם לו  בהינתן ההזדמנות הנכונה  יכולה להיות תרומה מכרעת. מסר דומה, עם חיה אחרת, עובר ב"הלוויתן והשבלול". מסר זה חשוב במיוחד בסביבות גיל שנתיים, כאשר הילד יכול לחוות תסכולים רבים בשל תחושתו שהוא כבר גדול מבחינה אחת, אבל מוגבל מהרבה בחינות אחרות. ניתן לצאת מהסיפור לבחינה יחד עם הילד של מה זה "גדול", ומה זה" קטן". העכבר קטן, אבל יש דברים שהוא מספיק גדול בשבילם - ממש כמו הילד ששומע את הסיפור.

המסר הנוסף של "אליעזר והגזר" שם דגש על שיתוף פעולה. ניתן להשוות את גורלו של הגזר לסיפורה של חרב הפלאים "אקסקליבר" שגם אותה ניסו למשוך כולם ללא הצלחה עד שהגיע המלך ארתור. שם, כל אביר משך את החרב לבדו בתורו, וכמובן שכולם נכשלו. בסיפור של קיפניס, כל בן-משפחה שמגיע מצטרף לאלה שלפניו, פושט ידיים/רגליים, ומושך בגזר. התרומה של כולם יחד חשובה הרבה יותר מהתרומה של כל אחד בנפרד, אפילו של העכבר.

מקום לדיון: מעבר לחוויה המהנה של סיפור שמצלצל מצוין ואשר יכול להצחיק ילדים בגיל הגן,  הספר יכול לשמש פתח לחשיבה משותפת עם הילדים על משמעות שיתוף הפעולה וההדדיות במשפחה.
האם לקטנים יש גם אחריות בבית, ובמה היא מתבטאת? והאם לכולם אותן זכויות וחובות במשפחה? ודאי לא אותם תפקידים, אך האם זה אומר שלאנשים שונים במשפחה צריך להיות ערך שונה, או שיש לכבד את כולם, למגדול ועד קטן?

בקיצור: קלאסיקה, ובצדק.

 

תודה לפסיכולוגית מיה בניש-וייסמן על הערותיה.

 

מאמרים בנושא