הפיל שרצה להיות הכי


בשני משפטים: א. הספר הפופולרי הזה מלא באיורים נהדרים.  ב. המסר החינוכי של הספר הוא מאד מאד בעייתי.

תקציר העלילה: היה היה פיל שבניגוד לכל הפילים האפורים והמרוצים לא שמח בחלקו. הוא חושב שזה צבע מכוער. בעזרתה של ציפור הוא נצבע בשלל צבעים, אך השמחה לא מאריכה ימים! הפילים האחרים לועגים לו, והוא בוכה עד שכולם מתגייסים לעזור לו, מתיזים עליו מים ושוטפים ממנו את כל הצבע. האח! הפיל חזר להיות אפור.
,
האיורים של פאול קור נפלאים כתמיד. הספר כתוב בשפה פשוטה, עם חריזה בסיסית. ילדים (כולל שלי) בגיל 3-4 מאד אוהבים אותו, נעשתה הצגה פופולרית על פיו, ושיטוט באינטרנט יראה לכם עשרות המלצות על הספר, בטענה שהוא מלמד ילדים "לקבל את עצמם". אז זהו, שלא.

מסר ערכי גלוי: הספר לכאורה מלמד ילדים על זכותם לקבל את עצמם כפי שהם. הנה הפיל אפור, ומה רע בזה? לבסוף הוא לומד לאהוב את עצמו. כפי שמיד אראה, ניתן בקלות לגרד את הקליפה השטחית הזו ולהראות שהמסר של הספר שונה לגמרי.

מסר ערכי סמוי: הפיל המסכן לא מת על איך שהוא נראה. קורה לכולם. הוא מבקש לשנות את עצמו, ובמסעו לחיפוש עצמי הוא מוצא מי שיעזור לו, והוא משתנה. אלא שאז מסתבר שהסביבה לא מוכנה לסבול את החריגות שלו. הלעג החברתי גורם לו לוותר על מה שעמל והשיג, ולמחוק את הצבעים שכל-כך רצה. האם הוא באמת אוהב את עצמו עכשיו?
כמו בספרים אחרים ("הדג שלא רצה להיות דג", של פאול קור, ו"האריה שאהב תות", של תרצה אתר), גם כאן המסר הסמוי הוא שעל הילד לוותר על מחשבותיו ורצונותיו. בעולם של פאול קור הדג שרוצה להשתנות נענש באינסוף צרות, והפיל נאלץ לוותר על חלומו.
אך מה רע בחלום? עבור ילד, לחלום קדימה, לרצות להיות ראש-ממשלה ביום אחד, רונלדיניו למחרת ואינשטיין בסוף השבוע, זה דבר טבעי. זה עוזר לילד לפתח את דימוי העצמי האידיאלי שלו. מחקרים מראים שפער בין דימוי העצמי האמיתי ("אני תלמיד בינוני") לבין דימוי העצמי האידיאלי ("אני רוצה להיות תלמיד מצטיין") עשוי להיות לא-נעים (אם הפער גדול מאד), אך גם יש לו כדי לתרום לשינוי. לקבל את עצמך כמו שאתה זה דבר טוב, אך לבדוק את עצמך, לשפר את מה שאתה יכול לשפר, לחלום הלאה ולהגשים חלומות זה קצת יותר טוב, לדעתי.
נקודה חשובה נוספת: אכן, לא תמיד ניתן להגשים חלומות, אך האם הקריטריון לכך צריך להיות הלעג הציבורי? נניח שיש לנו ילד שחולם להיות מדען דגול, למשל, וחבריו לועגים לו על כך שהוא משקיע הרבה בלימודים; לפי המסר של הספר של פאול קור עליו לוותר על חלומו, ולחזור להיות אחד מהכלל האפור. מאד עצוב.
מי שמעוניין בספר שממש במקרה (כנראה) עוסק גם הוא  בפיל צבעוני בין פילים אפורים, שיחפש את "בנצי הפיל" מאת דייויד מק'קי. בנצי נהיה אפור לרגע, ונעלמת ממנו שמחת החיים. כל חבריו שאותם תמיד היה מצחיק, מפסיקים לצחוק. עד שהוא נשטף מהאפור, חוזר להיות צבעוני, ומאז הוא אוהב את עצמו  הפעם באמת  וכל הפילים חוגגים יחד עמו. לי אישית זה נראה מסר טוב הרבה יותר להעביר לילדים: שעל החברה לקבל את החריג, גם אם הוא שונה ממנה, ושעליהם ללכת עם מה שהם מאמינים בו (הרצון להשתנות מאפור לצבעוני).
לילדים גדולים יותר ניתן לקרוא את "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של ד"ר סוס (בתרגום מצויין של לאה נאור). ספר נפלא, שנוגע בדיוק בנושא של הפנטזיה להגיע רחוק מול החיים שלפעמים דווקא לא מאירים פנים. אני מרשה לעצמי להביא כמה קטעים שמראים את המורכבות שבדיון שניתן לערוך עם ילדים על הספר:

לאן שתעוף תעוף טוב יותר
תגיע ראשון! תגיע מהר!

חוץ מ... אם אתה לא.


לפעמים אתה לא.
מצטער לספר, האמת היא פשוטה,
 נתקלים, נכשלים
לפעמים גם אתה...

(ובהמשך, לאחר תקופת המתנה:)

לא!
זה לא בשבילך!
אתה לא תחכה,
תתחמק די מהר...

שוב תדהר! בגדול!
יבוא מה שיבוא! מוכן לכל!
מוכן, כי אתה בחור שיכול.

לכל ילד או מבוגר יש הצלחות וכשלונות. כדי לעזור להם להתמודד אתן, כדאי לדון בתגובות לכל מצב, להכין להתמודדות עם שניהם, כפי שעושה ד"ר סוס בכישרון רב בספרו. צריך לעזור לילד לפתח ציפיות מעצמו (בגיל צעיר הן גם לא צריכות להיות ריאליות מאד... אם ילד בן שלוש רוצה להיות מלך, מה רע בזה?), אך לעזור לו להבין שלא תמיד יצליח לממש אותן, ולשדר שגם אז זה בסדר.


בקיצור: לוותר על הפיל שרצה להיות הכי.

 

מאמרים בנושא

היחסים בזוג התאומים שלי