האריה שאהב תות



בשני משפטים: א. זהו ללא ספק אחד מספרי הילדים המצליחים בארץ בכל הזמנים.  ב. לעניות דעתי, הוא לא ראוי לכך כלל.

תקציר העלילה: מדובר באריה/ילד נטול-שם, שמתעקש על דבר אחד: הוא אוהב תות, ולא מוכן לאכול שום דבר אחר ("לא בשר ולא גבינה, רק תות פשוט. לא דיסה ולא קקאו"), למרות שיכנועיה הנמרצים של אמו. הוא בוכה ובוכה, ואילו היא מסבירה שאין, ו"תפסיק לבכות ותפסיק להתאונן". יום אחד מגיעים ילדים לטיול ביער ובכליהם תות. הרבה תות. האריה רואה אותם ומתקרב לבקש תות, והם כמובן בורחים. האריה זולל וסובא מהתות, "עד שגמר הכל ואמר: פויה". נמאס לו מהתות, "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה

".

האיורים של דני קרמן חמודים. הספר כתוב בשפה פשוטה, עם מצלול מיוחד, וילדים אוהבים לשמוע בו את החזרה של המילה "תות" (בממוצע כפעם בשורה). לעתים השפה אינה פשוטה אלא פשוט נמוכה מאד:

אבל האריה בכה ורצה רק תות
ואת עיניו נגב ונגב כל הזמן בסמרטוט   (הערה: אפשר היה לוותר על החרוז)
ורצה רק תות.
כל הזמן בכה, וכל הזמן רצה תות ותות

אבל הבעיה בספר אינה בחריזה הצולעת או בשפה, אלא במסרים הערכיים והחינוכיים שלו.

מסר ערכי גלוי: הספר דן בנושא שמטריד הורים רבים  איך לעזור לילד לאכול נכון. ברמה מעמיקה מעט יותר, הוא שואל מה לעשות עם ילד ש"מתעקש" ועומד על שלו, כאשר לפעמים הבחירה  של הילד היא לא הכי טובה עבורו. המסר הגלוי הוא פשוט: ילד, אל תתעקש על דברים שאתה לא יכול להשיג.

מסר ערכי סמוי: המחברת לא רואה בעין יפה את העצמאות של האריה/הילד. בחוצפתו הוא מבקש משהו שלא ניתן להשיג. והוא כמובן נענש: אפילו כשהפנטזיה שלו על תות מתממשת, הוא לא נהנה ממנה, והוא סובל בסוף מכך שמימש אותה. בסופו של דבר הוא נשאר בלי החלום.
הספר הבעייתי הזה הוא חלק מז'אנר נרחב של ספרים שמטרתם הערכית הסמויה היא להבהיר לילד שעליו לוותר על מחשבותיו ורצונותיו. דוגמאות נוספות הם "הדג שלא רצה להיות דג" ו"הפיל שרצה להיות הכי", שניהם של פאול קור, ו"מסיבה של חיות" מאת שולה מודן. גם בספרים ההם נענשים הגיבורים על כך שהעזו לממש את הפנטזיה שלהם. המסר לילד בסוף הסיפור הוא ברור: אל תשאף ליותר.

צריך לומר להגנתה של תרצה אתר שהיא כתבה את הספר לפני עשרות שנים. יתכן ובאותן שנים (אין על זה הרבה מחקר מסודר) היה בארץ עולם ערכים מעט שונה, שנתן פחות חשיבות לילד ולרצונותיו, ויותר חשיבות לכפיה של עמדת ההורה על הילד. אך יש מרחק גדול בין הטענה ש"אמא יודעת יותר טוב!" לבין התפיסה של הילד שעומד על שלו כאחד ש"מתנהג כמו טיפש", כפי שמתואר האריה בספר.

מה בכל זאת: יש בספר קסם רב, כנראה, ולכן ילדים אוהבים אותו. אם הילד שלכם, כמו הבן שלי, מאד רוצה לשמוע את הספר הזה, ספרו לו אותו אבל השתמשו בהזדמנות שהספר מספק לדון בדברים החשובים באמת. הספר יכול להוות קרש קפיצה לשיחה עם הילד על המצבים שבהם הוא מתעקש על דברים לא הגיוניים (כן, זה קורה לא רק לאריות!). הספר מציג מודל כל כך לא-מוצלח של קונפליקט בין הורה וילד, שאנחנו ההורים יכולים להשתמש בו על מנת לדון עם הילד על הויכוחים שביננו לבינו. כדאי לדון עם הילד בתסכול שלו מכך שאתם לא מרשים או לא נותנים לו משהו, וגם בתחושה שלכם, שלמרות כל ההסברים הילד לא מקבל את דעתכם. כדאי לנסות להסכים עם הילד על דרך חלופית לויכוחים מהסוג הזה, כמו משא מתן ופשרה.

עוד הזדמנות לדיון חינוכי עם הילד מספק המפגש בין האריה לילדים. עם ילדים גדולים יחסית ניתן לדון בנושא של המפגש עם השונה (ילד חריג בגן, או אדם מתרבות אחרת), ובפחד שהילדים חשו (שלא היה מוצדק, שהרי האריה אוכל תות, ולא מתעניין בבשר).

בקיצור: לוותר, או לספר בזהירות ובחוכמה.

 

מאמרים בנושא